לפעמים "לא" הוא פשוט נשימה

יש רגעים כאלו, שדורשים מאיתנו תשובה כאן ועכשיו –
הודעה שקופצת, בקשה במסדרון, שאלה שנזרקת לחלל החדר או סתם מבט מצפה.

הגוף שלנו עוד לא הספיק להבין מה הוא מרגיש, אבל הפה כבר נמצא על "טייס אוטומטי" ומוכן לענות:

• "את מוכנה לקחת את הילד אצלך עד הערב?" – ברור.
• "תוכלי להביא לי את החבילה כשאת יוצאת?" – בטח.
• "יש מצב שתעשי/תסכמי/תקפצי…?" – בוודאי.

עוד לפני שהספקנו להקשיב לעצמנו, ה"כן" כבר יצא מהפה.

למה כל כך קשה לנו להגיד "לא"?

עבור רבות מאיתנו, המילה "לא" מרגישה כמו משהו גדול מדי.
היא נשמעת לנו חדה, פוגעת, חוסמת.
אנחנו פוחדות לאכזב, להיתפס כלא נחמדות, או פשוט להיות אלו ש"הורסות את הזרימה".
אז אנחנו דוחקות את ה"לא", מסבירות, מתרצות ואומרות "כן" – רק כדי לא להרגיש את אי-הנעימות הזו.

אבל אני רוצה להציע לך מבט אחר:
לפעמים "לא" הוא לא מחסום.
הוא נשימה.

הרגע שבין הבקשה לתשובה

נשימה היא הרגע הקטן שבו אני בוחרת לא להגיב מיד.
לא לענות מתוך אוטומט, לא למהר להיות "בסדר".
זו נשימה פנימה שבה אני שואלת את עצמי בשקט:

• מה קורה לי עכשיו?
• מה הגוף שלי מבקש?
• האם זה באמת מתאים לי ברגע הזה?

כשאנחנו נותנות לעצמנו את הנשימה הזו, גם התשובה החיצונית משתנה.
היא הופכת להיות פחות מתנצלת ויותר מדויקת.
ה"לא" שיוצא אחרי הקשבה הוא לא התקפה – הוא שמירה.

איך לתרגל "לא" פנימי?

ה"לא" הזה לא תמיד חייב להיאמר בקול רם ובאופן נחרץ.
לפעמים הוא רק יד על החזה, ולפעמים הוא משפט שנותן לנו זמן:

• "אני צריכה רגע לחשוב על זה."
• "עוד לא ברור לי אם אצליח, אני אבדוק ואחזור אלייך."
• "אני צריכה לבדוק עם עצמי אם זה מסתדר לי."

זהו זמן להיות איתך, לפני שאת עם כולם.

האימון השבועי שלך

לא תמיד נבחר להגיד "לא" בסוף.
לפעמים נגלה שבאמת מתאים לנו לעזור.
אבל המטרה היא לא להגיד "כן" לפני שהקשבנו לעצמנו.

השבוע, כשמגיעה אלייך בקשה – אל תעני מיד.
קחי נשימה אחת.
שאלי את עצמך בשקט: "מה נכון לי עכשיו?".
שם, ברווח הקטן הזה שבין השאלה לתשובה, מתחילה ההקשבה העצמית שלך.